אודות לוח השנה העברי

הקדמה

עד שנת ד'קי'ט (359 לספירה) לא היה בעצם לוח עברי.

איך היו יודעים מה התאריך? בכל סוף חודש הירח נעלם, בתחילת החודש שאחריו הוא נראה שוב, הופעת הירח מחדש נקראת מולד. כשהיגיע יום השלושים לחודש, בית דין היו יושבים ומחכים לעדים שראו את המולד שיבואו ויעידו לפניהם. במידה ובאו עדים והעידו שראו את המולד, בית דין היו מקדשים את החודש וקובעים שאותו היום הוא ראש חודש.

במידה ולא באו עדים, או שלא הספיקו לבא בזמן, בית הדין היו מעברים את החודש, כלומר מוסיפים יום נוסף לחודש הנוכחי, וראש החודש הבא יהיה רק למחרת.

מאחר ולא ידעו מראש מתי יגיעו העדים, וגם אם יגיעו לקראת סוף היום, עדותם תתקבל, ביום השלושים לחודש הקודם נהגו בו כראש חודש. אם העדים הגיעו, הסתבר למפרע שאכן זה ראש חודש והוא א' לחודש הבא. ואם לא, אז גם היום למחרת נהיה ראש חודש, כך שבפועל ראש חודש היה בעצם יומיים. זאת הסיבה למה גם היום ישנם חודשים בהם ראש החודש הוא יומיים.

בנוסף לכך, יש לשמור שפסח תמיד יהיה באביב ולא בעונה אחרת. בשביל לשמור על כך, הלוח העברי חייב להתחשב גם בשנת החמה (השמש) ולא רק בירח. כאשר בית הדין היו רואים שראש חודש ניסן הגיע מוקדם מדי (לפי כל מיני חישובים וסימנים), היו מעברים את השנה – כלומר, קובעים שהחודש הבא יהיה אדר ולא ניסן, וכך השנה נהיתה מעוברת, כמו לגבי ראש חודש, גם לגבי עיבור שנה, הדבר לא היה ידוע מראש, אלא תלוי בהחלטת בית הדין. הצורך לעבר את השנה, הוא בגלל ההפרש באורך בין שנת החמה (365 ימים וחצי בערך), לבין שנת הלבנה (354 ימים בערך), ההפרש הוא יותר מ-11 ומים ולכן אחת לכמה שנים (שנתיים או שלוש) צריך להוסיף חודש כדי להדביק את הפער.

היות ולא היה לוח, לא היו יודעים מראש מתי יחולו החגים. ברגע שקידשו (או עיברו) את החודש, היה צריך להודיע לכל היהודים בעולם, כדי שידעו מתי לחוג את החגים. באותם הימים לא היה אינטרנט, או אמצעי תקשורת אלקטרוניים אחרים, אבל הייתה בכל זאת דרך להודיע באופן מידי על קידוש החודש – היו מכינים מראש משואות (מדורות) על ראשי ההרים. ברגע שהחודש נקבע, היו מדליקים את המשואה בירושלים (על הר הזיתים), אותה היו רואים מראש ההר הבא (סרטבה) וכן הלאה עד שבכל העולם היו רואים את המשואות נדלקות וכך ידעו שהחודש קודש.

השיטה הזאת פעלה מצוין, אבל היו אנשים רעים שרצו לשבש את המערכת, והדליקו מדורות גם כאשר לא הגיעו עדים והחודש לא קודש. באותם הימים לא היו לבית הדין אמצעים להילחם בהם, והם נאלצו להפסיק את דרך התקשורת הזאת ולהסתפק בשליחת שליחים.

לשליחים כמובן לקח הרבה יותר זמן להעביר את הידיעה מאשר למשואות, ולכן בכל מקום שהשליחים לא הספיקו להגיע עד החגים, היהודים במקום לא ידעו מתי החג חל בדיוק ונהגו יומיים חג, כאשר כל אחד מהם זה ספק אם הוא החג האמיתי או שהיום השני הוא החג האמיתי. עד היום נוהגים לחוג את החגים יומיים בחו'ל, למרות שהיום יש לנו לוח ויודעים את התאריך בדיוק, ממשיכים היהודים בחו'ל במנהג הקדום כאשר היה את הספק הנ'ל.

החג שהכי קשה להודיע עליו בזמן הוא ראש השנה. מכיוון שהוא חל בראש החודש עצמו, הרבה פעמים הוא היה יומיים ממילא, כמו שהסברנו לגבי כל ראש חודש. אבל גם כשהגיעו עדים ביום הראשון, היה זמן מצומצם ביותר להודיע, היות וההודעה לא דוחה את קדושת החג, היה אפשר לשלוח שליחים רק במוצאי החג. לכן גם בארץ ישראל (חוץ ממקומות הקרובים לבית הדין שהיה בהתחלה בירושלים, אחר כך ביבנה וכו'), היו נוהגים את ראש השנה יומיים וכך ממשיכים גם בימינו שהלוח קיים ויודעים מתי הוא יחול. (ראש השנה שונה מכל ראש חודש, בראש חודש רגיל היום הראשון הוא ל' לחודש הקודם והיום השני הוא א' לחודש הבא, אבל בראש השנה היום הראשון, שהוא ראש השנה האמיתי, הוא א' תשרי, והיום השני שחוגגים זכר למנהג העתיק הוא ב' תשרי).

בשנת ד'קי'ט, ראו בית הדין בראשות הנשיא הלל (לא מדובר על הלל הזקן שהיה בזמן שבית המקדש קיים, אלא בהלל נשיאה שהיה הרבה שנים אחריו) שעם ישראל בארץ ישראל הולך ומתמעט וקשה לו לעמוד בנוהל של קידוש החודש, וקבעו לוח קבוע שיישאר עד שיוסמך בית דין הגדול מחדש ויחזרו לקדש חודשים. אותו הלוח נשאר עד היום.

עקרונות חישוב הלוח העברי:

1. השנים מחולקות למחזורים של 19 שנים כל אחת. בכל מחזור כזה ישנן 7 שנים מעוברות (השנים 3, 6, 8, 11, 14, 17, 19 למחזור), עקב כך, כל 19 שנים הלוח העברי והלועזי נפגשים שוב. אם כי יכולים להיות הבדלים של יום יומיים ביניהם. (בגלל סיבות שונות שנראה בהמשך) יוצא מכך שיום ההולדת העברי והלועזי 19 או 38 חלים באותו היום, או סמוך לכך.
2. נקבע 'מולד ממוצע' שהוא כל 29 ימים 12 שעות ו-793/1080 חלקי שעה. (הביטוי הזה נקרא בלשון חז'ל תשצ'ג חלקים) לאחר שחלפו 12 מולדים כאלה, ממולד ראש השנה אחד, נקבע ראש השנה הבא.
3. ישנם מקרים בהם דוחים את ראש השנה והם מסתכמים בחרוזים:
   לא אד'ו ראש (ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי או שישי)
   מולד זקן בל תדרוש (אם המולד יוצא לאחר שעה 12 בצהרים, דהיינו לאחר 18 שעות מתחילת הלילה שלפניו)
   ג'ט ר'ד בפשוטה גרוש (אם בשנה שאינה מעוברת, המולד יוצא ביום שלישי לאחר תשע שעות ו204 חלקים) במקרה זה ראש השנה נדחה ביומיים ויהיה רק ביום חמישי, כי היום למחרת הוא רביעי בו אסור לראש השנה לחול.
   בט'ו תקפ'ט אחר העיבור עקור מלשרוש (אם לאחר שנה מעוברת, המולד חל ביום שני, לאחר 15 שעות ו689 חלקים)
   הדחיה הראשונה (לא אד'ו ראש), היא כדי למנוע מיום כיפור לחול סמוך לשבת, או מהושענא רבא לחול בשבת. הדחיה השנייה (מולד זקן) לא ברורה לגמרי, יתכן שזה מפני שאם המולד חל כל כך מאוחר ממילא לא היו רואים אותו ולא מקדשים את החודש והשנה. שתי הדחיות האחרות, הן כדי למנוע שאורך השנה יהיה יותר מ355 ימים או פחות מ353 ימים בשנה פשוטה, או יותר מ-385 ימים או פחות מ-383 ימים בשנה מעוברת.
4. כל החודשים הם בעלי אורך קבוע חוץ מחשוון וכסליו. חודש בן 30 יום נקרא מלא, וחודש בן 29 יום נקרא חסר. אלה אורכי החודשים הקבועים: תשרי 30, טבת 29, שבט 30, אדר 29, ניסן 30, איר 29, סיון 30, תמוז 29, אב 30, אלול 29, במידה והשנה מעוברת, אדר א' הוא מלא (30 יום) ואדר ב' חסר (29 יום).
5. אם חודש חשון וכסליו שניהם חסרים, אז השנה נקראת חסרה, אם שניהם מלאים השנה נקראת שלימה, אם חשון חסר וכסליו מלא (לעולם לא להפך), השנה נקראת כסדרה. הסיבה להבדלים באורך של חשון וכסליו, נובעת מהדחיות של ראש השנה שהוזכרו בסעיף 2).
6. יוצא מכך ששנה פשוטה היא באורך 354±1 ושנה מעוברת היא באורך 384±1 ימים.
7. ניתן לתאר את השנה ב'סימן' שמורכב משלוש אותיות, כאשר ידוע הסימן, ידוע באיזה יום בשבוע יחולו כל המועדים בשנה ומה יהיו כל פרשות השבוע בשנה. כלומר, שתי שנים שסימנן זהה, זהות בכל הנ'ל. הסימן מורכב כאמור משלוש אותיות: האות הראשונה מציינת באיזה יום בשבוע יחול ראש השנה. האות השניה מציינת אם השנה כסדרה (כ), שלימה (ש), חסרה (ח), האות השלישית מציינת באיזה יום בשבוע יחול חג הפסח.
   סימני השנים הפשוטות הם: בח'ג, בש'ה, גכ'ה, הכ'ז, הש'א, זח'א, זש'ג.
   סימני השנים המעוברות הם: בח'ה, בש'ז, גכ'ז, הח'א, הש'ג, זח'ג, זש'ה.

כללי דחיות והקדמות של חגים ומועדים

1. החגים הכתובים בתורה: ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה, פסח ושבועות אינם נדחים או מוקדמים לעולם.
2. חנוכה אינו מוקדם או נדחה לעולם.
3. במידה וחל פורים ביום שישי, אז במקומות המוקפים חומה מימות יהושע בן נון (דהיינו ירושלים), חוגגים פורים משולש: קוראים מגילה בי'ד אדר, אומרים 'על הניסים' בשבת - ט'ו אדר, ועושים משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בט'ז אדר.
4. ימי הצום הבאים נדחים ליום ראשון אם חלו בשבת: תשעה באב, י'ז תמוז, צום גדליה.
5. במידה וחל פורים ביום ראשון, צום תענית אסתר מוקדם ליום חמישי.
6. בחגים שנקבעו על ידי חוקי המדינה, נקבע בחוק שהם יוקדמו או ידחו כדי למנוע חילול שבת:
   • אם יום העצמאות חל ביום שישי או שבת, הוא מוקדם ליום חמישי, ויום הזכרון לחללי צה'ל מוקדם ליום רביעי.
   • אם יום העצמאות חל ביום שני, הוא נדחה לשלישי ויום הזכרון נדחה ליום שני, כדי שיום הזכרון לא יחול במוצאי שבת, (זהו תיקון לחוק שנעשה בשנת 2004 לפני כן יום העצמאות היה יכול לחול ביום שני).
   • במידה וחל יום השואה והגבורה ביום שישי, הוא מוקדם ליום חמישי.
   • במידה וחל יום השואה והגבורה ביום ראשון, הוא נדחה ליום שני (תיקון לחוק משנת 1997).
   • במידה וחל חג הסיגד בשבת הוא מוקדם ליום חמישי.
   • במידה וחל יום הזכרון ליצחק רבין ביום שישי או שבת, הוא מוקדם ליום חמישי.

עכשיו נעבור לשיטות השונות בחישוב הזמנים ומשמעותם.

נתחיל עם מושגי זמנים בהלכה:

1. שעה. המושג שעה אינו זהה למושג שעה בשעון של ימינו, אלא היום מתחלק לשתיים עשרה שעות, והלילה גם. בדרך כלל שמדברים על שעה, אנחנו מדברים על שעה זמנית של היום.
2. חצות היום. זה לאחר 6 שעות זמניות, כי אמרנו שהיום מתחלק ל-12, לכן חצי יום זה 6. באותה מידה רבע היום זה אחרי 3 שעות ושליש היום אחרי ארבע שעות וכו'.
3. זמן הליכה. על פי חז'ל אדם בינוני הולך ביום עשר פרסאות שהם ארבעים מיל וכל מיל 2000 אמה. (לא נאריך במידות, כי אין לזה משמעות לגבי ההמשך, אבל שיעור אמה נע בין 48 ל-60 ס'מ, גם כן תלוי בשיטה). אם נדע להגדיר מהו יום, נדע גם למדוד זמנים בשיעור זה. למשל חצי יום זה זמן הילוך של חמש פרסאות. שעה זמנית אחת היא זמן הילוך של שלושה מילים ושליש המיל. יוצא שהילוך מיל הוא 18 דקות (זמניות!)
4. מעלות. בדרך כלל שאומרים זמן מסוים, זה נכון לזמן שהיום והלילה שווים (נזכיר שוב 21/3 ו23/9), אבל מה קורה בזמנים אחרים? אז יש זמנים שמחשבים בדקות קבועות, ישנם בדקות זמניות, אבל השיטה הנכונה מבחינה מתמטית היא חישוב במעלות. לדוגמה: אם עלות השחר בזמן שהיום והלילה שווים, חל 72 דקות לפני הזריחה, אז נחשב באיזו זוית השמש נמצאת מתחת לאופק ביום בו היום והלילה שווים, ואז כאשר ביום אחר השמש תהיה באותה זווית, נדע שהגיע עלות השחר. ההיגיון בכך, הוא שאותה כמות אור ישנה כאשר השמש באותה זווית.

לגבי הזמנים שאמרנו קודם, למשל זמן קריאת שמע הוא רבע היום, כלומר שלוש שעות זמניות מתחילת היום. כנ'ל שליש היום, זה ארבע שעות זמניות מתחילת היום וכן הלאה.

בשביל לחשב הן את השעה הזמנית והן את זמן ההילוך אנו צריכים לדעת מתי מתחיל היום ומתי הוא מסתיים.

יש לכך שתי דעות עיקריות לפי דעה אחת היום מתחיל בעלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים. לפי דעה שניה היום מתחיל בזריחה ומסתיים בשקיעה.

זמן הזריחה – נקרא גם 'הנץ החמה', הוא הזמן שרואים לפחות חלק מגוף השמש עצמו (לא רק את אור השמש), במקום מישורי בו אין הרים, ניתן לחשב את הזמן בצורה מתמטית, זה הזמן בו השמש נמצאת 0.8 מעלות מתחת לאופק. לכאורה אנו רואים את השמש כבר מעל לאופק, אבל בגלל השתברות קרני האור באוויר, אנו רואים את השמש למעשה מעל האופק כאשר היא עדיין מתחת לאופק.

זריחה זו נקראת בלוח שלנו בשם 'זריחה מישורית' מכיוון שהיא נכונה במקום מישורי (כמו באמצע האוקיאנוס למשל). אבל מה קורה כשיש הרים? במקרה כזה צריך להתחשב בשני גורמים, אחד באיזה גובה אנחנו נמצאים, ככל שאנו נמצאים בגובה יותר גבוה, הזריחה תהיה מוקדמת יותר (והשקיעה מאוחרת יותר). הגורם השני, זה האם יש הרים מצד מזרח אשר מסתירים את השמש. אם כן, כמובן שנראה את השמש יותר מאוחר וגם הזריחה תהיה יותר מאוחרת. בעוד הנושא הראשון ניתן לחישוב מתמטי די בקלות, (בלוח שלנו, הזמן הזה נקרא 'זריחה אסטרונומית') . לעומת זאת אם מתחשבים גם בהרים שמסתירים, זה נקרא 'זריחה הנראית' או 'הנץ הנראה'. פה קיימת שאלה נוספת: אם מישהו נמצא למשל בתוך ואדי עמוק בין שני הרים גבוהים, בו השמש נראית רק בשעה מאוד מאוחרת, האם זה 'הנץ הראה' לגביו, או הנץ הנראה זה מה שהיה רואה לו היה מטפס קצת ועולה למעלה מעל גדת הואדי? במילים אחרות, באיזה מרחק אנו מתחשבים בהרים.

המנהג בנושא, בדרך כלל מתחשבים בהרים רחוקים (בירושלים מתחשבים בהרי מואב שנמצאים בעבר הירדן), אבל בהרים קרובים, יש מחלוקת, והנושא לא הוכרע.

בכל מקרה, נוהגים להשתמש בנץ הנראה רק לנושא אחד, והוא תפילת ותיקין. הותיקין הם אנשים שמתפללים בשעה שבדיוק בהנץ החמה מתחילים את התפילה, לצורך כך צריך להתחיל בקריאת שמע, כמה דקות קודם, כדי שברכות קריאת שמע יסתיימו עם הנץ החמה.

בלי קשר ללוחות, בכל מצב בו רואים את השמש בשמים, הרי זה בוודאי יום ולא משנה מה כתוב בלוחות (לכן יש ביטוי 'ברור כשמש').

זמן השקיעה – מחושב גם כן בדומה לזריחה דהיינו שהשמש נמצאת 0.8 מעלות מתחת לאופק, אבל הפעם בצד מערב. כמו בזריחה, גם בשקיעה יש שקיעה מישורית, שקיעה אסטרונומית ושקיעה נראית. כמו בזריחה, כל עוד רואים את השמש זה ודאי יום וגם ודאי התאריך שלפני. לאחר השקיעה מתחילים ספקות כפי שהסברנו קודם (בהמשך נראה שיש דעה שמושג 'שקיעה' מתייחס בנוסף גם לזמן אחר).

להלכה השקיעה הנראית היא הקובעת. אם אתה רואה את השמש זה יום, אם לא זה לילה.

עלות השחר – כאמור עלות השחר הוא הזמן בו הבוקר מתחיל להאיר, עדיין לא אור חזק מספיק שניתן ממש לראות אבל ניתן כבר להבחין בו. החל מזמן זה הסתיים הלילה ואם מקיימים מצוות הנוהגות ביום, יוצאים ידי חובה לפחות בדיעבד. חז'ל אומרים שעלות השחר זה ארבעה מיל לפני הזריחה. דא עקא כדי לדעת כמה זה מיל, צריך לדעת מתי היום מתחיל ומסתיים. אם נאמר שהיום מתחיל בזריחה ומסתיים בשקיעה, אז בימי השוויון עלות השחר חל 72 דקות לפני הזריחה (וכן דעת רוב הפוסקים), ובימים אחרים ניתן לחשב אותו במעלות (16.1 מעלות מתחת לאופק) לדעת הפוסקים הספרדים, עלות השחר חל 72 דקות זמניות לפני הזריחה בכל עונות השנה.

לעומת זאת אם נאמר שהיום מתחיל בעלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים (זו דעת הרב טוקצ'ינסקי זצ'ל) אז יוצא שהילוך 10 פרסאות, שהם ארבעים מיל כולל את הזמן שמעלות השחר לזריחה, וממילא את הזמן שבין השקיעה לצאת הכוכבים (שבחישוב זה, נהיה חייבים להגיד שהם שווים, לכן נתעלם כרגע משיטת חישוב צאת הכוכבים, ונניח לצורך העניין שההפרש בין השקיעה לצאת הכוכבים הוא כמו בין עלות השחר לזריחה) אם כך, ישנה פרסה אחת (ארבעה מילים) לפני הזריחה, ופרסה נוספת אחרי השקיעה, נשארו 8 פרסאות (32 מיל) בין הזריחה לשקיעה. יוצא מכך, שאדם הולך בשעה שני מיל ושני שליש מיל, ואם כן לוקח לו 22.5 דקות ללכת מיל אחד. מכאן שעלות השחר, שזה זמן הילוך ארבעה מיל, יוצא 90 דקות לפני הזריחה, בזמן זה השמש נמצאת 19.75 מעלות מתחת לאופק, ובימים אחרים ניתן לחשב לפי נתון זה.

נסכם את השיטות בעניין עלות השחר: ישנה דעה של 72 דקות ודעה של 90 דקות. לאחר מכן יש מחלוקת בימים שאינם ימי השוויון אם הולכים במעלות, או בדקות זמניות.

צאת הכוכבים – זה הזמן שמתחיל ודאי לילה, אבל הזמן עצמו אינו ודאי כלל. מצד אחד ישנה הגדרה פיזית שניתן לראות שלושה כוכבים בינוניים. (לעניין יציאת השבת מחמירים שיהיו כוכבים קטנים ושיראו שלושה במבט אחד) כוכבים גדולים (כמו למשל כוכב נוגה) ניתן לראות גם ביום ולכן הם לא סימן ללילה.

ע'פ הגמרא בין הזריחה לצאת הכוכבים זה זמן הילוך שלושת רבעי מיל. כפי שראינו בעניין עלות השחר, ישנה דעה שהילוך מיל זה 18 דקות ואם כן שלושת רבעי מיל זה 13.5 דקות. בזמן זה בימי השוויון השמש נמצאת 4.9 מעלות מתחת לאופק. הבעיה היא שבזמן הזה עדיין בפועל לא נראים כוכבים. לכן אנו מחזיקים בזמן זה רק לחומרא (דהיינו אסור לאחריו להתפלל מנחה או לעשות מצוות אחרות שנוהגות ביום) ולא לקולא (כלומר, עדיין לא עושים מצוות שחייבות להיות בלילה, או ביום שאחריו).

על פי שיטת החתם סופר, צאת הכוכבים נוהג כשהשמש 8.5 מעלות מתחת לאופק, שיטה זו נהוגה בהרבה מקומות, לשיטות אחרות, זה זמן הילוך מיל (שלם) דהיינו 18 דקות אחרי השקיעה.

כל האמור לעיל, הוא לשיטת הגאונים, שהשקיעה היא כפי שבארנו קודם.

אבל לשיטת רבינו תם, ועוד הרבה ראשונים, וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך, המושג שקיעה מתחלק לשנים, יש את הזמן שאנו רואים שהשמש שוקעת, (כפי שהסברנו קודם) ויש זמן נוסף כדי הילוך שלושה ורבע מיל אחריו, שאז זאת השקיעה ששלושת רבעי מיל אחריה, חל צאת הכוכבים.

על פי שיטת רבינו תם, יש הגיון אסטרונומי בכך, שהזמן בין השקיעה (הראשונה) לצאת הכוכבים, זהה לזמן בין עלות השחר לזריחה. כפי שהסברנו קודם, לדעה שהיום מתחיל בעלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים, חייבים לסבור כך, אחרת חצות היום יצא מוקדם בהרבה מהזמן שהשמש באמצע השמים.

ובכן, על פי רבינו תם יוצא שצאת הכוכבים זה כדי הילוך 4 מיל לאחר השקיעה, כלומר 72 דקות (16 מעלות) או 90 דקות (19.75 מעלות) כפי שהסברנו בעלות השחר. גם כאן יש דעות שונות אם מחשבים במעלות, בדקות קבועות או בדקות זמניות.

אם נסכם את השיטות בצאת הכוכבים, אז לשיטת הגאונים, בין 13.5 דקות (4.9 מעלות) לחומרא, עד 36 דקות (8.5 מעלות) (עם כל מיני שיטות באמצע).

ולשיטת רבינו תם 72 דקות (16 מעלות) או 90 דקות (19.75 מעלות) דקות קבועות, זמניות, או מעלות.

זמן טלית ותפילין – הוא הזמן משיכיר את חברו הרגיל עימו קצת ממרחק ארבע אמות. זמן זה אינו ברור והשיטות העיקריות לחישובו הן: כשהשמש נמצאת 11.5 מעלות מתחת לאופק, 45 דקות לפני הזריחה, 6 דקות זמניות לאחר עלות השחר.

סוף זמן קריאת שמע – הוא כאמור רבע היום, דהיינו שלוש שעות זמניות. שתי השיטות העיקריות הן שיטת המגן אברהם, שהיום מתחיל מעלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים. ושיטת הגר'א ובעל התניא, שהיום מתחיל בזריחה ומסתיים בשקיעה. כמובן ששיטת המגן אברהם תלויה בכל המחלוקות שהסברנו קודם בעניין עלות השחר וצאת הכוכבים.

סוף זמן תפילה – הוא שליש היום דהיינו ארבע שעות זמניות, כמו סוף זמן קריאת שמע, גם זה תלוי בשתי השיטות הנ'ל (מגן אברהם, הגר'א ובעל התניא).

זמן מנחה גדולה – חצי שעה לאחר חצות היום. חצי השעה הזאת יכול להיות מחושב לפי דקות קבועות או זמניות. ישנן שיטות אצלנו שמחמירים לפי הגדול ביניהם (דהיינו בחורף, כאשר דקות זמניות הן פחות מקבועות לוקחים את הקבועות, ובקיץ כאשר הזמניות יותר מהקבועות משתמשים בזמניות).

זמן מנחה קטנה – תשע וחצי שעות זמניות מתחילת היום, זה הזמן שקרבן תמיד של בין הערבים היה קרב ביום חול. כמובן שהזמן תלוי בדעות שאמרנו קודם. בלוח שלנו הזמן מופיע לשיטה שהיום בין הזריחה לשקיעה.

פלג המנחה – מזמן זה מותר להתפלל ערבית לפי דעה אחת (על פיה גם אין להתפלל מנחה אחריו). כמו כן מותר לקבל שבת, החל מזמן זה, ובשעת הדחק מותר להדליק החל ממנו נרות חנוכה. כמובן שהזמן תלוי בדעות שהזכרנו קודם. בלוח שלנו הזמן מופיע רק לשיטה שהיום בין הזריחה לשקיעה

סיכום השיטות המובאות בלוח השנה של 2net

חזון שמים - תואם להגדרות ברירת המחדל של תוכנת חזון שמים (לוח אשכנזי).

הרב איתן ציקוני – מבוסס על המאמר הזה של הרב איתן ציקוני שליט'א (הרב ציקוני הוא גם מחבר תוכנת חזון שמים) באתר דעת.

הרב זלמן מלמד

אור החיים – מבוסס על לוח השנה שיוצא לאור על ידי ישיבת אור החיים, בעריכת הרב שלמה בניזרי שליט'א, הלוח מבוסס על פסקי הרב עובדיה יוסף זצ'ל, ונהוג בקהילות הספרדים בארץ ישראל.

סיכום הזמנים לפי השיטות:

בכל מקום בו נאמר מעלות, הכוונה שהשמש נמצאת את מספר המעלות הזה מתחת לאופק.

בכל מקום בו נאמר זריחה או שקיעה, הכוונה לזריחה המישורית והשקיעה המישורית בהתאם, כל עוד לא צויין אחרת.